שיאצוּ הינה שיטה היסטורית של טיפול בעזרת מגע כחלק מתחום הרפואה המשלימה, שמקורה ביפן, שם היא טיפול רפואי מורשה.
לטענת תומכי שיטת השיאצו הנפוצה , השיטה עשויה לסייע בבעיות אורטופדיות בעמוד השדרה, כמו כן עשויה לטפל בבעיות פנימיות בתחומים שונים כמו נוירולוגיה, בעיות עיכול, גינקולוגיה, בעיות רגשיות כמו מתח ודכאון ועוד.
למרות עובדות אלו אין כל הוכחה מדעית לכך ששיטת השיאצו יעילה בטיפול במחלה כלשהי.[1][2]
במרוצת השנים פותחו שני שיטות שיאצו: אחת המבוססת על אנטומיה ופיזיולוגיה מערבית, והשנייה מבוססת על רפואה סינית מסורתית (TCM).
השיטה הראשונה המתבססת על עקרונות הרפואה הסינית, בהשפעת טכניקות כגון אקופונקטורה (דיקור) וטווינה. ההנחה המרכזית היא כי בגוף האדם קיימים ערוצי אנרגיה בלתי נראים המכונים מרידיאנים, אשר מושפעים מהאיברים הפנימיים.
על פי השיטה הזאת כל מחלה היא מצב הנובע מחוסר איזון כלשהו, היוצר "חסימה אנרגטית" בערוץ האנרגיה או באיבר, וגורם להופעת תסמינים כמו כאב, לחץ או רפיון. עם זאת, במחקרים לא נמצאה כל עדות לקיומם של ערוצי אנרגיה אלה, או לחסימות בהן.
השיטה השנייה של טיפול בשיאצו הינה השיטה הטיפולית שהיא שיטה הוליסטית האמורה להביא לחיבור בין גוף ונפש, ומטרתה לטפל בגוף כולו ולא רק בהעלמת התסמינים. התהליך הטיפולי הוא הדרגתי ורגוע, ואמור להביא להרגעת המטופל.
טיפול השיאצו משלב מגוון רחב של טכניקות אשר יוצרות גירויים שונים בגוף. הטיפול מתחיל באבחון ואיתור חוסר האיזון על ידי מגע, תשאול והסתכלות. בהמשך, אלה מובילים לסדרה של לחיצות ומתיחות ברוב חלקי הגוף.
